במהלך קורס "סוגיות במדיניות החינוך" בהנחיית פרופסור עמי וולנסקי התבקשנו לקרוא את המאמר של פרופ' לארי קיובן, מאוניברסיטת סטנפורד ארה"ב, אחד מגדולי חוקרי החינוך בארצות הברית . פרופ' לארי קיובן מתאר במאמר "שוב ושוב חוזרת הרפורמה" את גלי הרפורמות בחינוך בארה"ב ומנסה לתת הסברים מדוע הרפורמות לא הצליחו שוב ושוב והוחלפו ברפורמות אחרות.
הרפורמות העיקריות שעברו על ארה"ב הם: המורה במרכז-התלמיד במרכז, התכנית האקדמית והתכנית המעשית, ריכוז וביזור של הסמכות. התלמיד במרכז החליף את שיטת הלימוד שהייתה נהוגה בארה"ב , חינוך נוקשה שהתבסס על שינון ושהמורה במרכז ומקור הידע. התלמיד במרכז הביא להתפתחות החינוך הפרוגרסיבי שאחד המובילים שלה היה ג'ון דיואי . משקל הכובד עבר מהמורה אל התלמיד - הטענה הייתה שצריך לשים לב לכישוריו האישים של התלמיד ולפתח את כישוריו, הלמידה צריכה להתבסס על פתרון בעיות, חשיבה יצירתית.
רפורמה נוספת הייתה בתחום הפדגוגי, תוכנית הלימודים האקדמאית המשותפת לכל התלמידים לעומת תכנית מעשית שדגלה בהתאמת תכנית הלימודים לתלמיד ורכישת מקצוע כהכנה לחיים בוגרים. תחום נוסף היה בתחום סמכות וניהול בתי הספר ריכוז סמכויות בידי מעט אנשי מקצוע לעומת ביזור הסמכויות ושיתוף של קשת רחבה של אנשי מקצוע ונציגות הורים. הרפורמות לא עמדו במבחן הזמן והוחלפו לעיתים קרובות מסיבות שלא תלויות במערכת החינוך, הרבה פעמים מסיבות פוליטיות , תרבותיות וחברתיות.
גם מערכת החינוך בארצנו עברה גלי רפורמה שחלקם הועתקו מארה"ב, "האח הגדול" כמו חטיבות הביניים, האינטגרציה, בית ספר מקיף . כמו בארה"ב חילופי שלטון בשנות העשרים, החמישים והשמונים למאה ה-20 הביאו להדגשת הערכים השמרנים אשר הדגישו את האינטרסנט הפרטי והובילו לתוכניות לימודים אקדמיות המשותפת לכל התלמידים, הדגשת המצוינות, יעילות ופריון , לעומת שנות השלושים והשישים בהן שלטו הליברליים שדגלו בערכים חברתיים והובילו בתוכניות לימוד לצמצום הפערים החברתיים, שילוב מספר רב של תלמידים במערכת החינוך וצמצום פערים בין התלמידים משכבות האוכלוסייה השונות. גלי הרפורמה שעברה מערכת החינוך בארצנו הושפעה מאותן סיבות שהיו בארה"ב , שרי החינוך שהתחלפו לעיתים קרובות רצו להטביע את חותמם בהוספת תוכניות במערכת החינוך או הכנסת שינויים . בשנות השישים תחת שלטון המערך הוקמה "ועדת פראוור" שהשינוי המשמעותי שהמליצה היה בתחום החברתי - "אינטגרציה" או כפי שנקראה בארה"ב "Integration" מטרתה היה הקטנת הפערים בין התלמידים הבאים מרקעים שונים. בשנות ה-70 הוחלט על רפורמה בניהול בתי הספר והונהגה אוטונומיה - בית ספר בניהול עצמי, מנהלת בעזרת הצוות המקצועי יכלו להגדיר יעדים חברתיים ופדגוגים עצמאים בעקבות הגמישות בניהול התקציב הבית ספרי . בראשית המאה ה-21 שרת החינוך לימור לבנת מהליכוד הקימה את "ועדת דוברת"- "כוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל" . בין ההמלצות של דוח דוברת היה יום לימודים ארוך, הגדלת שעות הלימוד בכיתה, העלאת שכר המורים והקטנת מספר התלמידים בכיתות ל-35 תלמידים, למרות שהרפורמה המקיפה בחינוך אושרה על ידי הממשלה , היא לא תוקצבה ולכן גם לא הצליחה. ב-2006 עם כניסתה של יולי תמיר ממפלגת העבודה לתפקיד שרת החינוך יזמה את רפורמת "אופק חדש" . רפורמה מקיפה במערכת החינוך בתחום הפדגוגי, מעמד המורים, הוספת שעות, הוראה פרטנית, אופק פדגוגי חדש ששם את הדגש על חשיבה, יצירתיות, דרכי חשיבה מסדר גבוה, תוכנית תקשוב שכללה בניית כיתות חכמות מגן ועד התיכון.
שוב ושוב חוזרת הרפורמה גם בישראל כמו בארה"ב ועדיין מלמדים ברוב בתי הספר בשיטות הפרונטאליות, בספרים מיושנים, מספר התלמידים בכיתה עדיין ארבעים, במספר גדול של בית הספר יש מחשב אחד על 4-5 תלמידים, רפורמות באות והולכות המשקפים את ההליכים פוליטיים, החברתיים ותרבותיים בחברה, אך אין מנגנון פיקוח יעיל שיבדוק מה קורה בשטח, האם הרפורמות מיושמות? האם הן משיגות את יעדן לאורך זמן? האם אפשר להתאים את הרפורמות למגוון התלמידים בבית הספר?
אנו זקוקים לרפורמה אחת לאורך זמן עם יכולת גמישות והתאמתן לאוכלוסיית התלמידים בבית הספר. תוכנית לימודים בית ספרית ספירלית מכיתות היסוד עד הכיתות הגבוהות הכוללות את נושאי הליבה והעשרה בתחומי תרבות, אומנות, בריאות, ספורט וחברה. תוכנית לימודים הכוללת פיתוח חשיבה יצירתית, קידום הישגיים וטיפוח ערכים חברתיים וסובלנות לאחר. אנו זקוקים לאפשרויות עידוד וקידום מורים התורמים למערכת, עובדים בצוות, מתעדכנים בחידושים ומוכנים לגלות גמישות ויצירתיות. מורים המוכנים להקנות לתלמידים את המיומנויות וערכים שהם זקוקים להם כבוגרים הגדלים לאמצע המאה ה-21.
אני חושב שכדאי להחיל את בניית מערכת החינוך מהתחלה בדומה למודול האמריקאי, כנאה ששם זה מצליח אין סיבה שלא יצליח פה.
השבמחק